אש בלב 

התגוררתי אז בשכונת סן-מרטין בירושלים, בבית בן 5 קומות. הרבה דיירים ואווירת שכונה (אז זו לא הייתה מילה "גסה"). כולם הכירו את כולם. הימים אחרי מלחמת ששת-הימים וירושלים הפכה לעיר בירה מיוחדת .שרתתי אז בתפקיד קמ"ן נפת יהודה שכונתה "ארץ המרדפים".
מדי בוקר נסעתי בג'יפ הצבאי מהבית לעיר בית לחם ומשם הייתי יוצא לפעילויות.
באותם ימים לא היה קשר אלחוטי וקשה היה לעקוב אחר האירועים בשטח. כאשר היו זקוקים לי בדחיפות, היה נשלח רץ מחטיבה 16, ששכנה בבית-שנלר בירושלים, עם דיווח והוראות לפעולה. דאגתי  תמיד לתדלק את הג'יפ שלי כדי שאוכל לצאת לפעילות מבלי להתמהמה, אבל אז החלו הבעיות. באחד הבקרים ביציאה מהבית לשטח, התנעתי את הג'יפ, שחנה ליד הבניין שבו התגוררתי, אולם לאחר כמה מטרים הרכב שבק ונעצר. ברור קצר העלה שמיכל הדלק היה ריק. התפלאתי מאד שכן דאגתי שיתודלק ערב קודם, לכל אפשרות ליציאה פתאומית לשטח. למרבה התמיהה, התקלה חזרה על עצמה שוב ושוב. הרכב נבדק במוסך פעמים אחדות עד שהובהר לי שמישהו יונק את הדלק מהג'יפ.
למרות שסירבתי להאמין שמישהו יעז לגנוב דלק צבאי, פתחתי במעקבים לתפוס אותו. התחלתי לבלות לילות כימים בתצפיות ליד החלון בעזרת המשקפת הצבאית שלי. דבר לא קרה, הגנב לא נראה. הבנתי שהגנב הזה מתוחכם וככל הנראה הבחין שאני אורב לו. היה לי חשוב לדעת מי הוא, שהוא איננו אחד מהשכנים החביבים בבניין שלי. החלטתי לשנות את השיטה שלא הניבה תוצאות. עייפתי מלהמתין במשך שעות בתצפיות ליד החלון, ללא שינה, לגנב הסורר הנעלם.