אש בלב 

הוא הגיש לי מפתח ואמר שהחדר נמצא בקומה השלישית ומספרו חרוט על המפתח. עליתי לשם במהירות אך החדר לא נמצא. לפתע הבחנתי בגרם מעלות בסוף המסדרון, העולה לקומת הגג. מספר החדר היה תואם למספר שעל המפתח אבל כשנכנסתי פנימה חשכו עיני. זו הייתה עלית גג חשוכה והקור ששרר בה היה גרוע עוד יותר מן הקור בחוץ. כשמיהרתי בחזרה ללובי נזכרתי שהפקיד המצולק דרש להפקיד אצלו את הדרכון, טרם נתן לי את המפתח, ואחרי שהביט בו הסתכל בי במבט אטום כשפלט בגרמנית :"יודן!". הבחנתי שהכניס את דרכוני לתא שמספרו נמצא גם על המפתח שנתן לי.

הייתי נסער וקפוא. החלטתי לעוף משם אחרי שאחזיר לעצמי את הכסף שלקח ממני והיה נחוץ לי להמשך הדרך, כדי לצאת מגרמניה, לפני שיבחינו בי. " אין בחדר חימום וזה בכלל לא חדר" אמרתי למצולק והוא:" אתה לא ביקשת חדר מחומם". הבנתי שהמצולק מנסה להתחכם איתי כשהוא מנצל את מצבי האומלל. החלטתי לפעול במהירות, בטרם יבחינו בי האורחים. " תחזיר לי מיד את הדרכון והכסף שלי" דרשתי. פניו של המצולק הפכו אדומות בשרניות כשצרח לעברי :" פפלוכטה יודן". הוא לא תיאר לעצמו שאני מכיר את הביטוי האנטישמי הנבזי הזה. הרגשתי שאני רותח מזעם. זינקתי לעברו אל מעבר לדלפק, משכתי תחילה את הדרכון, מיהרתי לתלוש את דף האורחים עם שמי, ביומן הקבלה לידו. קופת ברזל ובה הכסף הייתה פתוחה. שלפתי ממנה את 50 המרקים ששילמתי לו קודם. המצולק החל לצרוח "פוליציי, פוליציי"- משטרה בגרמנית. כמה אורחים שהבחינו בנעשה ועכשיו בצרחותיו, יעצו לו בגרמנית לסתום את הפה. לי אסור היה להסתכן בחקירה משטרתית. החלטתי לוותר על הרצון העז לחבוט בו, אבל סימנתי לו באצבע על הצוואר סימן מאיים. פניו של המצולק הפכו בבת אחת מאדומות לחיוורות, כשהבין למה אני מתכוון, והוא החל לרעוד רוגז ומפוחד מהסצנה שנוצרה. הסתלקתי משם במהירות שוב לתחנת הרכבת המחוממת . השעה הייתה כבר אחרי חצות. נערות הלווי בתחנה התבוננו בי בתדהמה ובעניין. לא יכולתי להישאר שם מחשש שהמצולק שלח שוטרים אחרי. התחלתי לצעוד ברחובות צדדים, כדי שלא ימצאו אותי, וגם כדי לנסות להתחמם בצעדה בקור המקפיא ששרר שם וגרם לי לחוש קפוא, רעב ועצבני. ככל שחלף הזמן חשתי כי הדם קפא בעורקי.