אש בלב 

מלחמת יום הכיפורים בפתח. נאלצתי כמובן, להעדר מהבית עוד בטרם פרצה המלחמה. ברק הפך להיות השומר האחראי על הבית. מידי לילה נהג להמתין עד בואי בפתח הדלת וכשהגעתי פנה לפינה ליד המרפסת, שבה אהב לרבוץ. יהודית הכינה סלסלה עם חפצים לילדים לירידה למקלט  במקרה של אזעקות אמת. תרגלנו את המשימה. ברק למד לאחוז את הסלסלה בפיו, לרוץ ראשון למקלט ולהמתין לבואה עם הילדים. הוא מצא שיטה כלבית לתפוס מקום גדול ככל הניתן. הוא שכב ארצה לכול אורכו כשרגליו שלוחות קדימה ולא אפשר לאף אחד להתקרב עד בואה של יהודית עם הילדים. לא עבר זמן רב והתרגול הפך למציאות. יום כיפור המלחמה החלה, ברק המתין לבואי, כהרגלו, ליד דלת הכניסה, עד שעת חצות. כשיהודית נכנסה לחדר השינה ברק מיהר אחריה. פניו הכלביות הביעו תמיהה "איפה מומו" כשמשך את השמיכה מן המיטה. כך היה גם בלילה השני. בלילה השלישי כשהבין שגם הלילה לא אגיע מיהר נמרצות, בחצות הלילה מדלת הכניסה אל חדר השינה, הפעם טיפס על המיטה לישון בצד הפנוי. לא עזרו המחאות.

מלחמת יום הכיפורים בעיצומה. נעדרתי מן הבית לימים רבים. באחד מימי הלחימה תפסתי טרמפ עם מסוק שהיה אמור לנחות ליד החפ"ק בצפת. קפצתי הביתה לראות את אשתי וילדי. באתי לבוש בגדים ספוגים בריחות של עשן ואש-ריחות של מלחמה. פתחתי את הדלת. ברק שרבץ על הרצפה בסלון, נהם נהמות זעם וזינק לעברי לעבר הגרון כפי שאומן לתקוף מסוכנים.
בתדהמה צעקתי לו :"ברק זה אני". ברק שלא זיהה אותי בשל הריחות הזרים, זיהה את קולי ונפל ארצה כשהוא מיילל והמום ממה שעשה, ואז רץ לעברי שוב במטח נשיקות ,יללות וליקוקים.
 

מיד לאחר המלחמה עזבנו את צפת לשירות באזור גדרה. קבלת הפנים בבניין הייתה שונה לגמרי מזאת שהורגלנו לה בצפת. השכנים לא כל כך הסכימו לבוא השכן החדש על ארבע שנראה גדול ומאיים. כבר בערב הראשון לבואנו נערכה אסיפת שכנים בדרישה לסלק את הכלב. ברק שאהב מאד לפגוש חברים הצליח להתחבב במהרה על כולם והפך לשומר האחראי בבניין. הוא לא הסתפק בסיורים בשכונה החדשה. מידי יום נהג לרוץ לעבר הבסיס לבוא ולבקר אותי כשפתקית  על קולורו. ברק היה  ממתין  לקבלת תשובה וממהר לחזור הביתה.
ברק עזב אותנו בן עשר. הוא נפרד מאתנו במבטים עצובים ויצא לחפש מקום לסיים את חייו המרתקים. האבל בבית היה גדול מאוד. כעבור חודש הבאתי גור זאב חדש ג'אד קראנו לו והוא הצליח להשכיח מאתנו במקצת את החלל שהותיר ברק.