מצחצחי הנעליים | אש בלב | שלמה מומו יחזקאלי

״מצחצחי הנעליים״

שנות הששים המוקדמות ואני בקורס איפור והסוואה. נבחרתי לעסוק באחד המקצועות המקובלים דאז-מצחצח נעליים. היו 2 רמות של מצחצחים. כאלה שצחצחו בתוך חדר צחצוח עם כורסאות, כמו במספרה. שם קיבלת צחצוח V.I.P עם כוס קפה או תה. היו גם מצחצחי נעלים ניידים ברחוב. ערכת הצחצוח הייתה עשויה מארגז עץ צבוע בירוק ומעוטרת בקישוטי נחושת וחגורת עור רחבה לשים על הכתף. הארגז הכיל שני חלקים. בצד אחד קופסאות הצחצוח אחת בצבע שחור והשנייה בצבע חום. החלק השני הכיל מברשות ומטליות להבריק את הנעלים. באמצע הארגז היה דרגש קטן מעץ עליו ניתן היה להניח את הרגל לצחצוח הנעל. בארגז שלנו מתחת לרגלית הותקנה מצלמה זעירה שניתן היה להפעילה ידנית.
ימוד צחצוח הנעלים היה לא פשוט בכלל, כך הסתבר לי מהר למרות שבמשרד החליטו שבשל עברי כקצין צנחנים והשובבות שלי אני מתאים מאוד לצחצח נעליים. השעורים כללו לימוד צחצוח נעליים בחדרי המשרד שלנו. החברה שמשו שפני ניסיון בשעורי הצחצוח. לאחר תקופת הכשרה מספקת הוחלט שאפשר כבר להוציא אותנו לרחוב להתאמן על באמת כמו שנאמר.

אני כבר חוזרת לשלם

יצאתי לעיר התחתית בחיפה עם עוד מצחצח נעליים ותיק ומנוסה אצלנו. המטרה הייתה שאעבור טבילת צחצוח ראשונה ברחוב בפיקוחו הצמוד. ל"מזלי" קיבלתי על ההתחלה גבר שנעל מגפי עור חומים גדולים. לאחר צחצוח ארוך ובזבוז של מחצית קופסת המשחה על המגפיים, הוא שילם בנדיבות ואני דאגתי להבריק לו את המגפיים בסמרטוט הקטיפה שעשה את העבודה. הוא נראה די מרוצה הלקוח הראשון שלי, וגם אני. לאט לאט, למדתי את רזי המקצוע, בעיקר לא לבזבז משחה ולא להתרגז כשלא משלמים לך על העבודה. ניתנה לנו הוראה שלא להתעמת עם הלקוחות בשום מצב. בתדריך נאמר לנו גם שעלינו ליצור מריבה בכל פעם בינינו, כאילו ריב על מיקום הצחצוח. רבנו יפה על מיקום הצחצוח ברחוב ומשם עלינו למרכז הכרמל לצחצח באזור בתי הקפה היוקרתיים שהיו שם. חבשתי כובע קסקט עם שפם מודבק שחברים לא יזהו אותי חלילה והמתנתי ללקוחות. הגיע גבר מבוגר נשען על מקל וביקש צחצוח. פחדתי שיפול תוך כדי העבודה על נעליו, והוא הרגיע כשנשען על המקל בהושיטו את רגליו.
שסיימתי שמח מאד שלא קרתה תקלה עם בעל המקל וביקשתי את שכרי, הוא חייך ואמר תודה וגם שאשתו כבר מגיעה לשלם לי. אמר והלך. לא עברו דקות רבות והגיעה גברת מבוגרת עם סלסלה גדולה ביד. "אני אשתו . בעלי היה מרוצה מאוד" , אמרה ושלפה מתוך הסלסלה 5 זוגות נעלים של הבעל המרוצה. הפעם ביקשתי תשלום מראש. הגברת סירבה. צחצחתי וקללתי בשקט. הסוף היה ברור. "אני כבר חוזרת לשלם לך" אמרה ונעלמה.

יוסלה שוחמכר

לא ראיתי גרוש מצחצוח ששת זוגות הנעלים, אבל כן הבחנתי בחברי לצחצוח בקצה הרחוב צוחק צחוק רחב מסצנה שהיה עד לה. השתדלתי מאד ,אבל למרות רצוני, מידי פעם, תוך כדי צביעת הנעליים, נצבעו גם שולי המכנסיים של הלקוחות. הגיע בחור במכנסי ברמודה רחבות וארוכות. לצערי לא הצלחתי שלא למרוח את הצבע גם על המכנסיים שלו. "אתה לא מקצוען. תגיד תודה שאני לא דורש ממך פיצוי", התעצבן והלך. גם הוא לא שילם לי. זמן קצר לאחר מכן צורפתי לצוות שעסק בעיקוב ותצפית אחר חוטפי הילד יוסלה שוחמכר. כל הארץ רעשה אז בגלל הפרשה. הנכד נחטף על ידי סבו החרדי להסתירו מחשש שאמו החילונית תברח עם בנה מהארץ.
ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון דרש מהשירות לעשות הכול למציאתו. קבוצה אחת נסעה לניו-יורק. אנחנו נסענו לסטנפורדהיל , אזור חרדי בלונדון, בעקבות ידיעות שקיבלנו. לבשנו בגדים שחורים עם כיפות שחורות ואיפור מתאים. חלק מהחברה תצפתו וביצעו שם עיקובים. אני מוקמתי מול כולל חרדי בשכונה. דרך קופסת הנעליים צילמתי את היוצאים ואת הנכנסים לשם. אף אחד לא רצה לצחצח את נעליו. הבנתי שאני חריג בנוף ומעורר תשומת לב ועזבתי במהירות. התברר גם שיוסלה הועבר לארצות הברית והאקשן שם. קיפלתי את ארגז הנעליים וחזרתי הביתה. תפקידי כמצחצח נעלים הסתיים.

מצחצחי הנעליים