אש בלב 

 על אף הקור החורפי התחלתי  להזיע כשאני המום, בתוך המכונית הדוממת השקועה במים באמצע הכביש. נסיתי להתניע את המנוע אך לא הצלחתי. הייתי די מבוהל. הוטלה עלי משימה ועוד על ידי ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, ביום הראשון לפעילותי בחוליה ואני בתוך שלולית המים. לא ניתן היה לצאת החוצה לעצור טרמפ או לבקש עזרה. הייתי לבדי בכביש החשוך. נזכרתי שבמכוניות השרד צריך להיות מותקן מכשיר קשר ובו גם ערוץ למשטרה. התקשרתי למוקד  המשטרתי וציינתי שאני משומרי ראשו של מר דוד בן גוריון ועלי להגיע בדחיפות למשרדו בקריה, אבל שקעתי בשלולית. "אני חייב סיוע לחילוץ מידי". קראתי בקול במכשיר הקשר. תוך זמן קצר ביותר הופיעו שתי ניידות משטרה. אחד השוטרים הציע לי להתלוות לאחת הניידות להביא את המכתב הבהול  ליעדו ושהניידת השנייה תשמור על המכונית בשלולית. סירבתי בנימוס. "אני מצטער אבל אסור להשאיר את רכב הליווי של ראש הממשלה בידיים אחרות". השוטרים הבינו את מצבי. אחד מהם, כנראה מפקד המשמרת, הזמין במכשיר הקשר שלו רכב גרר עם מכונאי למקום. תוך פחות  ממחצית השעה הגיע רכב הגרר. הוא חיבר כבל לפגוש  וגרר את מכונית השרד מתוך השלולית.  המכונאי ביקש  רשות להעיף מבט לתוך מכסה המנוע לראות מה הסיבה לתקלה. " המנוע כבה בגלל הצפת מים", פסק. הוא ייבש את החיבורים החשמליים ולאחר עשר דקות של עבודה הציע שאנסה להתניע, וראה זה פלא, הרכב הותנע. הודיתי לכולם ויצאתי לדרך לא לפני שהודעתי על התקלה שתוקנה, ברשת הקשר הפנימית. השוטרים בניידת המשטרה ליוו אותי מאחור עד הגעתי למשרד. ישראלי המתין לי שם בקוצר רוח. מסרתי לו את המכתב. השעה  הייתה  כבר 4 לפנות בוקר כשהגעתי בחזרה למלון. בלובי המתין לי  מפקד החוליה  יוסקה, בפנים חתומות. "הכול בסדר?" ביקש לדעת כשראה אותי רטוב כולי. "כן" השבתי מבלי להתייחס לחוויה הלילית שעברתי. "יש לי מכתב להחזיר לראש הממשלה". " תן לי אותו ואני אדאג להעביר לו את המכתב הזה", לקח את המכתב ומיהר לחדר ראש הממשלה שציפה לו.
 כך הסתיימה טבילת האש הראשונה ביומי הראשון בחוליית ראש הממשלה דוד בן גוריון.
 ומה כתב בן גוריון  במכתב ההוא?  גם היום אני סקרן לדעת!