ימי קורונה-מומו מספר
"רחמים,הגיבור ממלחמת תש"ח"
מפגש לוחמי תש"ח
מאי 2008 –חגיגות 60 שנה לעצמאות ישראל, קיבלתי בדואר הזמנה ממשרד הביטחון בזו הלשון:
"שר הביטחון והרמטכ"ל מתכבדים להזמינך למפגש לוחמי תש"ח (1948)".
התפלאתי, בזמן מלחמת תש"ח הייתי בן 10. מה לי ולכנס לוחמי תש"ח?. התבקשתי לאשר את הגעתי בטלפון ללשכת שר הביטחון. "השתתפתי בכול מלחמות ישראל, אבל לא הייתי לוחם במלחמת השחרור. אני חושב שיש כאן טעות" ! הסברתי לרל"שית בשיחת הטלפון. היא השיבה שאין טעות וציינה את שמות החברים אז מאותה תקופה. "אחד החברים כתב את סיפור הקרבות והשתתפות ילדי השכונה בקו הלחימה, בין חיפה היהודית לערבית, ושלח אותו אלינו למשרד הביטחון" הבהירה הרל"שית את פשר ההזמנה וסיימה: "חשוב שתבוא".
נזכרתי ברחמים. בעצם לא שכחתי אותו אף פעם. התגוררנו אז ברחוב השומר, פינת רחוב ארד אל יהוד. על גבול חיפה היהודית ומול חיפה הערבית. הימים אז היו בהירים וחמים. ימי קיץ. רוב הזמן שיחקנו משחקי רחוב-מחבואים, שוטרים וגנבים ותופסת, עד שהחלה מתיחות באזור. האווירה הפסטורלית בשכונה המעורבת יהודים וערבים השתנתה לחלוטין. לוחמי ההגנה והמחתרות הקימו עמדות על גגות הבתים מול הצלפים שארבו ברחוב הערבי הסמוך. לראשונה נתקלנו בצלפים ערבים שצלפו לעברנו . תוצאות הירי הפחידו מאד כשראינו לראשונה פצועים בשכונה שלנו.
לוחמים בני 10
החלטנו חבורת הילדים לתרום את חלקנו במערכה. בעקבות הירי הוקם קיר מגן בין לילה. הקיר היה עשוי בלוקים ומידי לילה הוספו עוד בלוקים לגובה מול הצלפים שארבו וצלפו במקטע הרחוב שלא היה בו קיר מגן.
בזכות משחקי המחבואים הכרנו הילדים ברחוב את כל השבילים והמעברים בין הבתים בקו הגבול ועד מהרה נמצא לזה שימוש. הפכנו לילדי העמדות והעברנו מסרים והודעות ללוחמים. משראו שאנחנו שולטים בשטח נתנו לנו להעביר גם תחמושת, בעיקר כדורי רובים שנארזו בשקיות בד. בלילות הדבקנו כרוזים נגד הבריטים. אבל הייתה גם מלחמת כרוזים בין לוחמי המחתרות. אנשי ההגנה תלשו את כרוזי ה"אצל" והלח"י ואלה תלשו את כרוזי ה"הגנה". מדביקי הכרוזים שנראו מסתובבים בלילות עם סולם ודליים מלאי קמח ומים, להדבקת הכרוזים, נעצרו מיד. לנו הייתה שיטה כיצד להדביק כרוזים נגד הבריטים מבלי להיתפס. בלילות הייתי יוצא לטיול לילי עם אחי חיים ודודי מני. אחי דילג בין החצרות ובדק את השטח. בסימן מוסכם, כשהשטח היה פנוי מחיילים בריטים, הוא שרק שריקה חרישית. דודי הרים אותי על הכתפיים ואז הדבקתי את הכרוזים גבוה למעלה ככל יכולתי. את השיטה להדבקת הכרוזים גבוה שלא ניתן להסירם, שמרנו בסוד.
רחמים גיבור נשכח
רחמים מזרחי בלט בקבוצה. אמיץ מאד וראשון לכל משימה. רחמים בן יחיד להוריו, שזכו לאחר שנים רבות לאושר גדול, בבואו לעולם. רחמים התנדב להעביר מסרים ותחמושת ולהסתכן בריצה במקומות שלא הייתה שם חומת הגנה. באותו יום נורא, לקראת הצהרים, יצאנו בריצה שפופה להביא מזון ללוחמים בעמדות. הצטרכנו לעבור 3 מקומות גלויים לצליפה. רחמים רץ ראשון, ללא פחד. הוא ידע לרוץ במהירות ולזחול אם צריך בביצוע המשימות. באותו היום היו יריות לאורך כל הקו. ההורים ביקשו שנוותר הפעם ולא נצא לרחוב הירוי, עד שהמצב יירגע. היינו שלושה. רחמים, אחי חיים ואני. רחמים חצה ראשון , ולפתע נשמעה ירייה אחת. רחמים נפל על הארץ מתבוסס בדמו. השמועה על הירי פשטה ברחוב תוך דקות. אבי חש למקום והרים את רחמים על כתפיו לתחנת עזרה ראשונה ואנחנו זחלנו משם המומים . זו הייתה המשימה האחרונה שלנו ברחוב. רחמים בן עשר שילם בחייו.
בכנס שהתקיים לכבוד לוחמי תש"ח בקריה, ישבתי ליד מי שהיה נער לוחם בארגון האצ"ל בתל-אביב. " איך הצלחתם להדביק כרוזים בחיפה בשיטה כזו שלא ניתן היה להסירם? " שאל אותי שכני לכנס. חייכתי ושתקתי. שוב חשבתי על רחמים, גיבור נשכח בן עשר. הוא היה צריך לקבל את אות לוחם תש"ח ממדינת ישראל, שלמענה הקריב את חייו הצעירים.
