אש בלב 

מלחמת ההתשה בתעלה, שנת 70, חודש מאי. באותו היום-27 בחודש, נתבקשתי להצטרף לפמליית ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב. ארהל'ה יריב (כך קראנו לו) הגיע לסיור עם קבוצת קציני המטה שלו ומפקדים משייטת 13. הם היו אמורים לבדוק אפשרות מעבר, לצידה השני של התעלה, לצרכי מודיעין. 
בתפקידי כמפקד בסיס מודיעין בסיני, הנמצא באל-עריש, יצאתי מביתנו בחיפה, יום קודם לסיור, כדי להמתין לראש אמ"ן ופמלייתו.
עזבתי את הבית ברגשות מעורבים. אשתי, יהודית, הייתה בהריון, בסוף החודש התשיעי. הייתי מודאג, חששתי להשאיר אותה לבד. "הכול יהיה בסדר", היא ניסתה להרגיע אותי, לפני שיצאתי לדרך. ביקשתי שתזמין את ההורים במידת הצורך והיא הבטיחה שכך תעשה. 
יום שני בבוקר, חברתי לפמליית ראש אמ"ן שהגיעה לאל-עריש. נסענו בשיירה למוצב "מצמד" שנמצא על גדות התעלה בצידה הצר, מול המצרים, שכן למוצב "לקקן".
בשל החשש מפני ההפגזות הרצופות של המצרים, חנתה שיירת הרכבים כ-4 ק"מ מהתעלה ושם המתינו לנו 2 נגמשים שהסיעו אותנו למוצב "מצמד". המוצב היה בעצם בונקר עשוי רשתות פלדה וביניהם גושי בטון ואבנים, שיצרו שכבת הגנה מפני פגזי המצרים. 
הצטרפנו לחיילי המוצב, שתינו קפה והתחלנו במשימה שכללה תצפית לעבר הצד השני, לוודא שאין שם כוחות מצריים אורבים. במוצב שרר שקט בשל נוכחות המפקדים הבכירים וההכנות למשימה, כשלפתע החלה הפגזה חזקה לעבר המוצב שלנו והמוצב השכן. עשרות פגזים פגעו בגג המבוצר והרעידו את האוויר ברעש חזק. ההפגזה המסיבית לא אפשרה לצאת אפילו לתעלות הקשר במוצב, להוציא תצפיתן אחד שסיכן עצמו ויצא לבדוק שמא המצרים מתכננים פשיטה על המוצב בחסות ההפגזה. המתנו בשקט לשוך ההפגזה, כשהבנו שלא מן הנמנע כי המצרים הבחינו שקצין בכיר הגיע למוצב, והם ערכו לו "קבלת פנים" מופגזת.

לפתע צלצל הטלפון האדום. הקשר הרים את הטלפון שהיה מחובר ישירות למפקדה ברפידים והגיש אותו לראש אמ"ן, ואז נשמעה השיחה הבאה:
"שלום, את בטוחה שאת מבקשת למסור לו הודעה?  שיבוא הביתה עכשיו? רק רגע בבקשה! האלוף פונה אלי: " מומו, אשתך מבקשת לדבר איתך, היא עומדת ללדת"! אי אפשר היה להתעלם מהחיוך הרחב על פני ראש אמ"ן והמפקדים כשאשתי על הקו בטלפון האדום: "מה קורה? שאלתי נבוך, לנוכח ההתעניינות שנוצרה. "תנמיך את הרעש, לא שומעים, אבל תבוא מהר אני עומדת ללדת". רעש ההפגזה שהפריע לשיחה, לא יכול היה לגבור על תחושת חוסר האונים, וגם ההקלה שהיא איננה חושדת שהרעש מקורו בהפגזה מצרית. "אם אתה לא יכול להגיע, אני כבר אסתדר לבד" אמרה בטרם סיימה את השיחה בטלפון האדום.
השיחה הבאה בטלפון האדום הזה הייתה של ראש אמ"ן שמיד ארגן את מבצע הוצאתי מהמוצב המופגז לבית החולים בחיפה. למקום הוזנק טנק שהגיע עד פתח המוצב ואיתו הגעתי עד לאזור  חניית הרכבים, ומשם לבסיס ברפידים, מרחק נסיעה של כמה שעות מהתעלה. מחשבות התרוצצו לי בראש בזמן הנסיעה הארוכה. איך אשתי הצליחה להשיג אותי במוצב הנידח כשהיא מצליחה לעבור את כל מכשולי המרכזיות הצבאיות הניידות, כשהיא עומדת ללדת לבדה, ואני נמצא כל-כך רחוק.