ביחידה-המבצעית-באירופה.jpg

"לילה קר בפרנקפורט"

דצמבר 1962, אירופה מוארת ומקושטת בסממני חג הכריסטמס הקרב ובא. גם יום הולדתי מתקרב. נולדתי ב-25 בדצמבר ותחושת החגיגיות הייתה מוכרת לי, בכל פעם שהזדמן לי להגיע לשם.

הייתי במשימת תצפית, אי שם בצפון גרמניה. אני ועוד חברה למשימה. תצפתנו לעבר בית מסוים מתוך רכב, אך כעבור מספר שעות הבחנו בניידת משמר אזרחי מפטרלת סביבנו בגן הציבורי הסמוך. הבנו מיד שהשכנים הערניים הבחינו בלא מקומיים חשודים, שזה אנחנו, והזעיקו את משמר השכונה. הודעתי מיד שנחשפנו......

"לילה קר בפרנקפורט"

דצמבר 1962, אירופה מוארת ומקושטת בסממני חג הכריסמס הקרב ובא. גם יום הולדתי מתקרב. נולדתי ב-25 בדצמבר ותחושת החגיגיות הייתה מוכרת לי, בכל פעם שהזדמן לי להגיע לשם. הייתי במשימת תצפית, אי שם בצפון גרמניה. אני ועוד חברה למשימה. תצפתנו לעבר בית מסוים מתוך רכב, אך כעבור מספר שעות הבחנו בניידת משמר אזרחי מפטרלת סביבנו בגן הציבורי הסמוך. הבנו מיד שהשכנים הערניים הבחינו בלא מקומיים חשודים, שזה אנחנו, והזעיקו את משמר השכונה. הודעתי מיד שנחשפנו. נאמר לי במשרד, להסתלק משם במהירות, כל אחד לדרכו, לצאת מגרמניה, אני הייתי אמור להגיע לתחנת הרכבת ולעזוב מיד. בגלל שנטשתי את המזוודה במלון , נשארתי לבוש בחליפה קלה, בלי מעיל ועם מעט כסף והדרכון בכיסי. בהתאם להוראות הייתי אמור לנסוע ברכבת לפרנקפורט , ללון שם ולעזוב למחרת. הייתה זו שעת לילה מאוחרת כשהגעתי לעיר. בתחנה הריקה נותרו רק כמה נערות לווי שהצטופפו יחד פני הקור העז. בחוץ ירדה הטמפרטורה מתחת לאפס. מיד הבנתי שהן יחד שם מסתתרות מפני הקור המקפיא בתחנה המחוממת. הן הבחינו בי מיד, זר בלבוש קל רועד מקור והציעו לי להתחמם בקרבתן. כמובן שהדבר היה אסור בהחלט. סירבתי בנימוס. שאלתי אם הן מכירות מלון שאוכל להתאכסן בו. הן סיפרו לי שהמלונות תפוסים כולם בגלל יריד שמתקיים בעיר. אחת מהן הצביעה על בית מלון שנמצא סמוך לתחנת הרכבת והציעה לי לנסות את מזלי. התרחקתי משם מהר לכיוון בית המלון. צעדתי ברחוב הקפוא והחשוך עד שהגעתי למלון המיוחל בשיניים נוקשות מרוב קור. לובי המלון נראה מואר ומקושט לכבוד הכריסמס ותחושת חום נעימה פשטה מיד בגופי. ישבו שם כמה אורחים ושתו משקאות להנאתם, הם נראו עליזים מאד. נגשתי לכיוון דלפק הקבלה. הפקיד כבן 50 הביט בי- באורח הלילי ואני הבחנתי מיד בצלקות על פניו ועל ידיו. לא מן הנמנע שהאיש הוא גרמני ,פצוע מלחמה, חלפה במוחי מחשבה טורדנית למראהו. "אני תייר ומבקש חדר מחומם ללילה אחד", ביקשתי באנגלית. הוא השיב שחדר רגיל יעלה 25 מרקים ואילו חדר מחומם המחיר כפול. הסכמתי מיד למחיר שדרש והושטתי לו 50 מרקים.

"יודן"

הוא הגיש לי מפתח ואמר שהחדר נמצא בקומה השלישית ומספרו חרוט על המפתח. עליתי לשם במהירות אך החדר לא נמצא. לפתע הבחנתי בגרם מעלות בסוף המסדרון, העולה לקומת הגג. מספר החדר היה תואם למספר שעל המפתח אבל כשנכנסתי פנימה חשכו עיני. זו הייתה עלית גג חשוכה והקור ששרר בה היה גרוע עוד יותר מן הקור בחוץ. כשמיהרתי בחזרה ללובי נזכרתי שהפקיד המצולק דרש להפקיד אצלו את הדרכון, טרם נתן לי את המפתח, ואחרי שהביט בו הסתכל בי במבט אטום כשפלט בגרמנית :"יודן!". הבחנתי שהכניס את דרכוני לתא שמספרו נמצא גם על המפתח שנתן לי.

הייתי נסער וקפוא. החלטתי לעוף משם אחרי שאחזיר לעצמי את הכסף שלקח ממני והיה נחוץ לי להמשך הדרך, כדי לצאת מגרמניה, לפני שיבחינו בי. " אין בחדר חימום וזה בכלל לא חדר" אמרתי למצולק והוא:" אתה לא ביקשת חדר מחומם". הבנתי שהמצולק מנסה להתחכם איתי כשהוא מנצל את מצבי האומלל. החלטתי לפעול במהירות, בטרם יבחינו בי האורחים. " תחזיר לי מיד את הדרכון והכסף שלי" דרשתי. פניו של המצולק הפכו אדומות בשרניות כשצרח לעברי :" פפלוכטה יודן". הוא לא תיאר לעצמו שאני מכיר את הביטוי האנטישמי הנבזי הזה. הרגשתי שאני רותח מזעם. זינקתי לעברו אל מעבר לדלפק, משכתי תחילה את הדרכון, מיהרתי לתלוש את דף האורחים עם שמי, ביומן הקבלה לידו. קופת ברזל ובה הכסף הייתה פתוחה. שלפתי ממנה את 50 המרקים ששילמתי לו קודם. המצולק החל לצרוח "פוליציי, פוליציי"- משטרה בגרמנית. כמה אורחים שהבחינו בנעשה ועכשיו בצרחותיו, יעצו לו בגרמנית לסתום את הפה. לי אסור היה להסתכן בחקירה משטרתית. החלטתי לוותר על הרצון העז לחבוט בו, אבל סימנתי לו באצבע על הצוואר סימן מאיים. פניו של המצולק הפכו בבת אחת מאדומות לחיוורות, כשהבין למה אני מתכוון, והוא החל לרעוד רוגז ומפוחד מהסצנה שנוצרה. הסתלקתי משם במהירות שוב לתחנת הרכבת המחוממת . השעה הייתה כבר אחרי חצות. נערות הלווי בתחנה התבוננו בי בתדהמה ובעניין. לא יכולתי להישאר שם מחשש שהמצולק שלח שוטרים אחרי. התחלתי לצעוד ברחובות צדדים, כדי שלא ימצאו אותי, וגם כדי לנסות להתחמם בצעדה בקור המקפיא ששרר שם וגרם לי לחוש קפוא, רעב ועצבני. ככל שחלף הזמן חשתי כי הדם קפא בעורקי.

ד"ש לדני משירלי

לפתע הבחנתי בבית חד קומתי ועליו שלט מואר-"פנסיון". לחצתי על פעמון הכניסה כמה פעמים כשהקור והרעב גברו על המבוכה להטריד בשעת לילה מאוחרת. הדלת נפתחה ואישה בשנות ה-40, שאלה אותי בפנים מחייכות ומאירות מה רצוני. השבתי נבוך שאני תייר ישראלי ,בדרכי לאיטליה ונתקעתי בעיר בלי חדר פנוי בגלל היריד. היא הזמינה אותי להיכנס למטבח והכינה לי משקה חם, למראה פני הקפואות . גמעתי אותו בלהיטות מנסה להתחמם. היא הסבירה לי שעלי להיכנס מיד לאמבטיה חמה כדי שלא אחלה. הרגשתי תחושת הקלה עצומה. הרגשתי שמשמיים עזרו לי. "אתה ישראלי באמת?" היא התעניינה. "כן" עניתי, והיא:" מאיפה?". "מחיפה" השבתי בזהירות, כשפרצופו של המצולק האנטישמי עדין בראשי. "אולי אתה מכיר את דני מחיפה" שאלה ותיארה את דני שהכרתי . היא סיפרה לי שהיא מנהלת עבורו את אחד הפאבים בעיר . נרגעתי מיד. הרגשתי שאני מוגן בבית הזה. נכנסתי לאמבטיה חמה וחשתי שאני נמצא בגן עדן. הזעם בגלל המצולק החל להתפוגג. היא הציעה שאישן כמה שעות שנותרו עד הבוקר ואז תיקח אותי לתחנת הרכבת העוברת בעיר, לכיוון דרום. התכסיתי בשמיכת הפוך החמה ונרדמתי מיד. התעוררתי בבוקר לריח הקפה והלחמניות בחמאה שהכינה לכבודי. לפני שנפרדנו בתחנת הרכבת היא צעקה לעברי בחיוך רחב:" תמסור ד"ש לדני". "ממי?" שאלתי "משירלי" הספקתי לשמוע אותה , בטרם הרכבת צפרה בדרך לוונציה.