ימי קורונה-מומו מספר
"יובלים.שלושה חיילים משכונת תלפיות."
השירות ביחידה המבצעית סיפק לי התמחויות שונות ומשונות, אבל לא חלמתי שארכוש מקצוע חדש במסגרת תפקידי - איסוף אשפה מחצרות הבתים.
תחילת שנות ה-60, עסקנו בהתחקות אחר מרגלים ממזרח אירופה. אחד מהם התגורר בשכונת נווה שאנן בחיפה. הוא עבד במפעלים הפטרוכימיים במפרץ והתעורר חשד שהוא מרגל שם. כל בוקר הוא השכים קום ויצא מהבית עם הזריחה, אבל במקום עבודתו התייצב בשעה שמונה בבוקר, כשלוש שעות מאוחר יותר. המעקב אחריו היה כמעט בלתי אפשרי. האיש היה חשדן וזהיר.
הבנו שבשעות הבוקר הנעלמות הוא מקיים קשר עם מפעיליו. הוחלט לנסות ולתצפת בשעות אלה במרחק סביר מביתו. הדרך היחידה לעיקוב אחריו בלי לעורר את חשדו הייתה בעזרת משאית הזבל.
מומחה בזבל
לשם כך נבחרתי להתמחות באיסוף אשפה מחצרות הבתים באזור הבניין שבו התגורר עם אשתו. החברים למשאית האשפה וביחוד הבוס שבחבורה התפלאו לראות מישהו חדש בעבודה. סיפור הכיסוי שלי היה שאני מחפש פרנסה בשעות הבוקר המוקדמות למממן את הלימודים, בהמשך היום.
גם פה שררה היררכיה. אני שנחשבתי לטירון קיבלתי את העבודה הכי לא מבוקשת. לאסוף את הפחים מחצרות הבתים ולרוץ אחר משאית האשפה.
לי זה התאים מאד, למרות תלונות של כמה שכנות שאני לא אוסף את הזבל כמו שצריך ומרעיש בגרירת הפחים. תלונות השכנות סייעו לי דווקא להפוך לדמות מוכרת בחצר הבניין שלו. גררתי את פחי הזבל וארבתי למרגל הזהיר שלי מבלי לעורר חשד וחיכיתי לטעות שיבצע.
מצאתי אוצר
זה קרה אחרי שבוע וחצי בערך. איתרע מזלי והמרגל שלי יצא כהרגלו השכם בבוקר לכיוון החצר האחורית של הבניין, בדרכו לעבודה, אלא שהפעם במקום להעלם בחצר האחורית, הוא התקדם לעברי. הוא אחז בידיו שקית אשפה והשליך אותה לפח שגררתי. הוא הביט בי לרגע והמשיך לדרכו. המריבות עם השכנות וגרירת הפחים בכול בוקר עשו את שלהם. לא עוררתי את חשדו כלל. הרגשתי שנפל לידי אוצר. דיווחתי במהירות במכשיר הקשר הסמוי שאני מביא אתי למשרד פח אשפה עם השקית שהשליך המרגל שלנו. כשראיתי שמשאית האשפה שלי מתקדמת לבניין אחר ברחוב מיהרתי למכונית שהמתינה לי ברחוב הסמוך עם פח הזבל החשוב. כמובן שהחברים שלי עקמו את האף שנכנסתי פנימה. ריח הזבל נישא באוויר. רצתי למקלחת והם למשרד עם הפח. בשקית הזבל נמצאו חלקי עיתון עם תשבצים ומספרים מוצפנים. תפקידי כזבלן הסתיים. הצוות שלי במשאית הזבל לא שאל לפשר עזיבתי. הם הבינו שאני לא מתאים לתפקיד ופרשתי.
אבל לא פרשתי מהעיקוב אחר המרגל החמקמק שלנו. התברר כי פעמיים בשבוע בשעות קבועות הוא מקבל הודעות מוצפנות ברדיו. הוא נתפס על חם עם דף הוראות מוצפן בשעת לילה מאוחרת בחדרו. קראנו לו הזבלן בזכות פח האשפה שהסגיר אותו ברגע אחד של חוסר זהירות.
"לא קראו לנו לוועדת אגרנט"!
יום כיפור
יום כיפור השנה 1973 אני עומד עם אשתי יהודית על מרפסת ביתנו בצפת הצופה לעבר הרי רמת הגולן. " השקט הזה מתעתע. עוד זמן קצר וכל הרמה תהפוך למאכולת אש". עוד אני מדבר והחלו להישמע הפיצוצים. הרמה החלה בוערת ורעש מטוסים נשמע באוויר מלווה באזעקות מלחמה. אני נפרד מאשתי והבנים שלנו וממהר לבית החולים זיו הסמוך. "אי אפשר לצאת למלחמה עם רגל מגובסת",. אני חושב לעצמי,"הפעם אדרוש בתוקף להסיר את הגבס"!
עשרה ימים קודם
עשר בלילה, מוצב החרמון. אני ממהר לפגישה עם "קינשסה" ( קינשסה היה הכינוי של הסוכן שאיתו הייתי בקשר כחלק מתפקידי ביחידה באותה תקופה). "דחוף"!!! הוא ביקש. חציתי את הגדר בשביל קטן וסמוי ממלכודות ומיקוש לפגוש אותו.
מיד הבחנתי שבמוצב התרחשו דברים. האורות שדלקו והאירו 24 שעות כבו. נותרו רק האורות שהאירו את הגדרות סביב המוצב. כדי לצאת החוצה לפגוש את קינשסה , הייתי צריך לחצות כמה תעלות קשר עמוקות שעליהן הוצבו גשרי עץ צרים. בשל החשיכה לא הבחנתי שהגשרים הוסרו מן התעלות. צנחתי עם רגל שמאל לתוך התעלה העמוקה. הרגשתי את קריעת השריר ושמעתי את הצעקה שנפלטה לי מרוב כאב. הגעתי בצליעה לפגישה עם קינשסה "למה אתה צולע?" הוא שאל. שתקתי , נאנק מכאב, והבנתי שאני בבעיה. אבל קינשסה שנשמע נרגש ומבוהל הציב בעיה גדולה מאד: " כוח המצב הסורי, שהיה מוצב דרך קבע בכפר ובמוצבים ליד, התפנה ואת מקומו תפס צבא סורי סדיר. כלי הרכב שחונים במחפורות פונו ולעמדות נכנסו כלים משוריינים. האווירה בכפר מתוחה. האנשים החלו לאגור מזון ומים. עומד להתרחש מהלך קרבי של הסורים בקרוב מאד". דיווחו של קינשסה היה שונה וחריג מדיווחיו הרגילים. במקום הכנתי דו"ח לסא"ל יושע בר-תקוה, מפקד המרחב שיעביר את הדו"ח הלאה לצמרת הפיקוד.
לחדר התחקור הגיע רופא המוצב. הוא גזר במספרים את מכנס הדגמ"ח ונתגלה מראה לא נעים. רגלי התנפחה והאדימה משטפי דם בשל הנפילה. "מיד חדר מיון, אחרת יגרם נזק בלתי הפיך". הוא דרש. מצאתי את עצמי בחדר המיון בבית החולים "זיו" בצפת. "יש לך קרע עמוק ברצועה. אתה תגובס למשך חודשיים עד שהרצועה תתאחה" הסבירו לי וגיבסו את רגלי מכף רגל ועד אזור הגובל בבטן התחתונה. בינתיים התברר שגם רשת "מובוטו"( כך כינינו אותו), שכיסתה את אזור מרכז הרמה, דיווחה דיווחים דומים לדיווחים של קינשסה בזירה הצפונית מזרחית ברמה.
שבת, יום כיפור, שתיים ורבע-המלחמה החלה. אזעקות נשמעות ברחבי העיר צפת. מיהרתי לבת החולים להסיר את הגבס. מנהל בית החולים שסירב בפעמים הקודמות לבקשתי להסיר את הגבס, בגלל המצב ושאוכל לתפקד בשטח, שתק הפעם כשחתך את הגבס בדיסק המיוחד ובטרם נפרדנו אמר בקול יבש ובשפה רפה:" תהיה בריא". הוא נשמע כמי שמנסה להסתיר את היותו מודאג. בית החולים החדש נערך לקלוט לוחמים, פצועים והרוגים מלחימה ברמה הסורית. קיבלתי פנקס עם כל הפרטים על פציעתי -שם נרשם -פצוע מס' 00001- פצוע ראשון המטופל בבית החולים זיו במלחמת יום הכיפורים.
יום שישי, יום לפני המלחמה
קיבלנו דיווח בהול ממובוטו כי התושבים בכפרו נדרשו לעזוב מיד את בתיהם ולהתפנות לישוב מרוחק יותר. בדיווחו הוא מסר כי האזור מוקף בכוחות סוריים סדירים ומשוריינים שלא היו שם מעולם. המחפורות אוישו בטנקים ותותחים ארוכי טווח. דיווחו הסתיים במילים:" עומדת לפרוץ מלחמה" !
את דיווחו של מובוטו לא שלחתי בדרך המקובלת. העברתי את עותק הדיווח על ידי רץ לסא"ל חגי מן, קמ"ן פיקוד צפון. הדיווח של המרחב שלנו התווסף לעוד ידיעות על קידום יחידות סוריות משוריינות שהועברו מהעורף והתמקמו בקו הגבול.
שבוע ימים בתוך המלחמה
שיא החרמון הסורי, אני במשימה מודיעינית, לאחר שני ימי הפגזה סורית. אנחנו מסתתרים במערת עיזים על שיא החרמון שנכבש כיומיים קודם ע"י הצנחנים שלנו, אחרי שחיילי גולני כבשו בחזרה את מוצב החרמון הישראלי.
אני מוצא את עצמי שוב בבית החולים "זיו" בצפת לאחר שנפגעתי פגיעה קשה משאיפת עשן בשל הפגזה סורית רצופה.
סא"ל יושע בר-תקוה מפקד המרחב מגיע לביקור חולים. הוא מתיישב מולי ומדווח לי על חקירה המתנהלת על מחדלי יום כיפור ברמה הסורית ובמצרים. ליד מיטתי בית החולים, החלטנו לכתוב מסמך המפרט את פעילות היחידה ודיווחי הסוכנים שהפעילה בחודש שלפני פרוץ המלחמה.
ישבתי במיטה והכנתי ראשי פרקים. לפתע מודיעים לי כי בני הקטן ליאור בן השלוש הובהל לחדר המיון בבית החולים במצב קשה, בשל חיידק במעיים. ניתקתי את עצמי מהמכשירים ומיהרתי אליו. הוא שכב שם מערפל חושים מוקף ברופאים. הם הצילו את בני ואני לא חזרתי לבית החולים.
התברר כי הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ברשות השופט אגרנט לחקירת אירועי מלחמת יום הכיפורים. נאמר אז כי כל מי שיכול לתרום ולסייע בדיווח, מתן עדויות וידיעות על ההתרעות שקדמו למלחמה מוזמן לכתוב בכתב ידו לוועדה.
בר-תקוה ואני כתבנו. כתבנו מסמך שהכיל עותקי דיווחים, ידיעות מודיעיניות ומסמכים המעידים על התרעות מה שעומד להתרחש. שלחנו את הדו"ח כתוב בחוברת שהכילה 60 עמודים בכתב יד ולא בהגשה מודפסת, כפי שנדרשנו. כמו כן נתבקשנו לשלוח את החומר ללשכת ראש אמ"ן דאז - האלוף אלי זעירא. נאמר לנו שהם יעבירו את החומר לוועדת אגרנט, והיא תזמן את בר-תקוה ואותי למתן עדות בפניה. חודשים רבים חלפו, אך לא נקראנו לוועדה. שאלנו מדוע לא קראו לנו למתן עדות. נאמר לנו שכלל לא התקבל חומר שלנו לוועדת אגרנט. יושע בר-תקוה, איש מודיעין ממולח, גילה לי כי הכין עותק נוסף אצלו. הוא סיפר לי ששמר את העותק בכספת מיוחדת. אך לצערי, חברי יושע נפטר ולא מצאנו את העותק הנוסף.
האלוף יהושוע שגיא הלך לעולמו
לפני כחודשיים הלך לעולמו, ראש אמ"ן לשעבר, האלוף , ח"כ יהושוע שגיא, ידיד המשפחה. בתום שלושים ימי האבל הוזמנו לביתו למפגש עם האלוף תמיר היימן, ראש אמ"ן הנוכחי. תמיר הגיע עם כרית הדרגות והעיטורים שהוענקו ליהושוע לאורך שירותו בצה"ל והעניק אותם לחנה אלמנתו ובנותיו. המעמד לזכרו של חברי ומפקדי יהושוע היה מרגש. תמיר האלוף הכריזמטי השרה אווירה של נחישות ונוחות בסיפורים על עברו המפואר של יהושע במשימות למען ביטחון ישראל שעדין לא ניתן לספר. ישבנו סביבו והפלגנו בזיכרונות על יהושוע. בתום הטקס הצנוע והמיוחד החלטתי לומר לראש אמ"ן של צה"ל, דברים שרבצו על ליבי מאז מלחמת יום הכיפורים . שאלתי אותו:" האם אפשר יהיה לאתר בארכיון החייל את הדו"ח שכתבנו ושלא נשלח מאמ"ן לוועדת אגרנט" ?
ראש אמ"ן חייך :" האם נראה לך שניתן יהיה למצוא היום את הדו"ח" ? הוא שאל ולא ציפה לתשובה. הצטלמנו יחד עם ספרי "אש בלב" שכתבתי גם על התקופה ההיא במלחמת יום הכיפורים ואי אפשר היה שלא לחשוב על יהושוע שגיא שהלך מאתנו. שנים שטחתי לפניו את פרשית מובוטו וקינשסה שהתריעו על מלחמת יום הכיפורים ועל הדיווחים שנעלמו אי שם בין לשכת ראש אמ"ן לוועדת אגרנט.
בתמונה אני ויושע בר תקווה חברי בזמן המלחמה - אוקטובר 1973