ימי קורונה-מומו מספר
אני והטייסים שהצילו אותי
מימין לשמאל: רס״ן דוד נוי, שלמה יחזקאלי, קובי סגל, אל״מ יצחק דוד
"ואז הגיעו המלאכים הכחולים"
מלחמת יום הכיפורים, היום השני ללחימה. החזית הסורית-קונטרה הכבושה. שעת צהרים ואני בתוך מעביר מים צר וטחוב בכיכר במרכז מסחרי קטן אפוף עשן וריח שריפה בקונטרה.
אני מחזיק רימון ומצמיד אותו לחזה. שתי אצבעות על הנצרה. ״לא אפול בשבי״, אסור שאפול בשבי! שיננתי לעצמי בלי קול. יכולתי לשמוע כיצד הלב שלי הולם בחוזקה. רק לפני רגעים אחדים חילצתי את יומן הסוכנים והמסמכים המסווגים מתוך הכספת בבסיס המודיעין שלנו בקונטרה שהיה ממוקם כאן בכיכר. הצמדתי את המסמכים לחזי, למהר ולהסתלק משם. אבל לפתע נשמע קול טנקים קרבים. מעביר המים המעופש נראה המקום הכי קרוב להסתתר בו במהירות. אני שומע מעלי שני טנקים סורים מסוג T 62, (לפני שהסתתרתי במעביר מים ראיתי לתדהמתי שטנקים הם מסוג T 62 דגם חדיש שלא נראה עד כה) וחיילים סורים סורקים. אני שומע איך הם מחפשים אותי. הבנתי שסופי קרב. תמונות ורגעים מחיי צצו ועלו. הרגשתי מעוקה גדולה. אני לא רוצה למות כאן ואסור לי ליפול בשבי. קפאתי במקומי. הזמן לא זז. לפתע אני שומע מעלי רעש מטוסים צוללים לעבר הכיכר. פיצוץ עז נשמע והדף גדול אחריו. הבנתי שפצצה נפלה סמוך למעביר המים שבתוכו הסתתרתי.
לא אפול בשבי
הטנק הסורי שהיה שם נפגע והחיילים הסורים נמלטו מהמקום עם הטנק השני. ניצלתי את המצב ויצאתי ממעביר המים החשוך והצר החוצה במהירות, להסתלק עם החומר הסודי. הבטתי ברימון ששלפתי והחזרתי אותו למקומו. הבטתי בכיכר הקטנה ובטנק הסורי המופגז. הרמתי את ראשי למעלה לשמים והודיתי בליבי לבורא עולם ולטייסים האלמונים שהצילו את חיי.
חברי, עורך הדין קובי סגל, היסטוריון קהילת המודיעין, החליט לגלות מי הם הטייסים ומה הייתה משימתם שם, כששמע את סיפור הוצאת המסמכים הסודיים מהבסיס בקונטרה עליו כתבתי באריכות בספרי ״אש בלב״, עשרות שנים אחרי סגל חוקר לא ותרן הצליח לאתר את יומן המבצעים בחיל האוויר של תנועת מטוסי הקרב לעבר קונטרה, באותו היום ובאותה השעה.
לפני כמה חודשים סגל מתקשר:״ מומו יש איתי שני בחורים שרוצים לפגוש אותך״. אני:״ ברוכים הבאים״ ולא ידעתי במי מדובר. הגיעו שני גברים בגיל העמידה וחיוך על פניהם. ״ תכיר בבקשה, אלה הטייסים שהצילו אותך בקונטרה״. התרגשתי מאד, גם הם התרגשו. התחבקנו ממושכות ולא הצלחנו להוציא הגה. ״תכירו״, חזר והציג סגל את הטייסים שהגיל לא הסתיר את מראה פניהם הנחושות והמסתקרנות. ״אל״מ יצחק דוד, מפקד טייסת העמק של מטוסי הסקייהוק ורס״ן דוד נוי טייס בטייסת״. ואז הם סיפרו את סיפורם הבלתי יאומן.
גיחה מספר 37
״ באותו היום בשעה ארבע וחצי אחה״צ בערך, קיבלנו משימה, לפי דיווחים שהתקבלו מהשטח, על תנועת טנקים סורים מסוג T62 שנעה לעבר העיר קונטרה. טסנו לאזור לזהות את הטנקים ולפגוע בהם, טרם כניסתם לעיר. היינו עמוסים בפצצות כשהגענו לאזור קונטרה בניסיון לאתר את הטנקים הסורים. כשצללנו בגיחה למקום התברר שהוא מכוסה עשן סמיך מרב שהופצץ ולא ניתן היה לזהות את המטרות . מפקד הטייסת דויד : ״ קיבלתי הוראה בקשר, לחזור לבסיס מיד למשימה אחרת. היינו צריכים להפטר מהפצצות שנותרו על המטוסים שלנו. החלטתי שנשחרר את הפצצות מעל האזור העשן בקונטרה. שחררנו שתי פצצות ועזבנו. לא היה לנו מושג לגבי תוצאות ההפצצה״. אני: ״תודה שהשלכתם על הסורים ועלי את הפצצות. נפלו פצצות במשקל רבע טון כל אחת, ובדרך נס לא נפגעתי וניצלתי מידי הסורים. תמיד הרגשתי שמשמים נשלחתם להציל אותי״. כך נפתרה התעלומה בהרמת כוסית לחיים אני והמלאכים הכחולים מטייסת העמק.
צילום מתוך יומן המלחמה של טייסת העמק, מתוך אתר טייסת העמק.