ימי קורונה-מומו מספר
בתמונה אני ראשון מימין במסדר סיום קורס קצינים
"בן גוריון נתן לי מכתב"
אחרי תקופת מתחים והרפתקאות בעבודה באירופה, החליטו במשרד לשלוח אותי ארצה.
"תחזור הביתה לכמה חודשים. תעלם קצת מאירופה", הודיעו לי. הוחלט לצרף אותי ליחידת האבטחה וליווי של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. לא היה לי שמץ של מושג מה צופן בחובו התפקיד הזה. נאמר לי שאוכל סוף סוף, לנוח וגם ליהנות. נודדים מבית מלון לבית מלון, למשרד ראש הממשלה בירושלים ולדירה שלו בשדרות קרן קיימת בתל-אביב, וזהו. את יומי הראשון בתפקיד התחלתי במלון השרון בהרצליה...
"בן גוריון נתן לי מכתב"
אחרי תקופת מתחים והרפתקאות בעבודה באירופה, החליטו במשרד לשלוח אותי ארצה.
"תחזור הביתה לכמה חודשים. תעלם קצת מאירופה", הודיעו לי. הוחלט לצרף אותי ליחידת האבטחה וליווי של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. לא היה לי שמץ של מושג מה צופן בחובו התפקיד הזה. נאמר לי שאוכל סוף סוף, לנוח וגם ליהנות. נודדים מבית מלון לבית מלון, למשרד ראש הממשלה בירושלים ולדירה שלו בשדרות קרן קיימת בתל-אביב, וזהו. את יומי הראשון בתפקיד התחלתי במלון השרון בהרצליה.
שנת 1963, מלון השרון נחשב אז לאחד מהמלונות היוקרתיים בארץ, שאורחים רמי מעלה נהגו לשהות בו. מיד עם כניסתי לתפקיד הוזמנתי ללובי המלון לשיחת היכרות עם מזכיר ראש הממשלה דאז, יצחק נבון (לימים נשיא המדינה), ועם יוסקה, מפקד חוליית האבטחה של בן גוריון.
יוסקה הסביר לי את מהות התפקיד בקצרה. נאמר לי שאשתלב בסדר המשמרות באבטחת ראש הממשלה המתארח במלון. המשמרות התחלפו כל 6 שעות בזמן שבן גוריון שהה במלון. יצחק נבון הסביר לי בפרוטרוט לאיזו מערכת יחסים אני אמור להיקלע עם פולה, אשת ראש הממשלה. בין השאר יעץ לי מספר עצות איך להימנע מעימותים מיותרים איתה.
כמובן שכטירון חדש קיבלתי את המשמרת הכי דפוקה. משעת חצות ועד שש בבוקר שלמחרת, הוצבתי ליד דלת חדרו של בן גוריון. חודש ינואר 1963. היה גשום וקר בחוץ. עמדתי ליד הדלת במסדרון המחומם, במשמרת הראשונה שלי וחשבתי בליבי, שרק יעבור הלילה הראשון בשלום. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
המכתב
השעה הייתה אחת וחצי בלילה. המלון היה שקט ורדום כשדלת חדרו של ראש הממשלה נפתחה. פתאום אני רואה מולי אותו מציץ החוצה ומתבונן בי "בחורצ'יק, אתה חדש"? שאל אותי בן גוריון, בחיוך מתנצל משהו. "כן אדוני" השבתי בולע את רוקי מהתרגשות, כשהמחשבות מציפות אותי. הנה אני עומד מול דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו! "אני חדש, הגעתי מאירופה לאחר שהות של שנתיים מטעם המשרד, בין השאר נשלחתי להצטרף לחולייה". השבתי. "אם כך, יש לי משימה קלה בשבילך. אני מבקש להעביר את תוכן המכתב הזה לקריה בתל-אביב לחיים ישראלי, ראש הלשכה. אני מצטער להטריד אותך בשעה זו, אבל העניין דחוף. חיים כבר ממתין לקבלת המכתב. הוא ידאג להפצתו לנמענים עוד הלילה. תקבל ממנו עותק מודפס ותביא אותו אלי". אמר בן גוריון והושיט לי את המכתב במעטפה סגורה ,הודה לי, בסגנון דיבורו המיוחד, הנמרץ וחזר לחדרו.
מיהרתי אל השוטר שישב דרך קבע בקצה המסדרון. "דווח למפקד החוליה שעזבתי בשליחות בן גוריון לקריה ופקח עין על המקום" הנחתי את השוטר ומיהרתי לצאת. באותם השנים רכבי השירות של יחידת האבטחה היו מסוג פורד גלקסי ונחשבו ליוקרתיים ומיוחדים.
במגרש החנייה חנו 3 מכוניות כאלה. רכבו הממוגן של ראש הממשלה ושני רכבים נוספים זהים למאבטחים והמלווים. מעולם לא נהגתי ברכב כזה, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. מיהרתי כדי להעביר את המכתב שכולם חיכו לו. יצאתי מהמלון לדרך, בגשם שוטף מלווה בברד כבד. לא הרחקתי הרבה בכביש הרצליה-תל-אביב, בגלל הערפל הסמיך וסופת הברד שנקלעתי אליה. לפתע נכנסה המכונית הכבדה לתוך שלולית מים ענקית בכביש והמנוע שבק פתאום.
אני בתוך שלולית
על אף הקור החורפי התחלתי להזיע כשאני המום, בתוך המכונית הדוממת השקועה במים באמצע הכביש. נסיתי להתניע את המנוע אך לא הצלחתי. הייתי די מבוהל. הוטלה עלי משימה ועוד על ידי ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, ביום הראשון לפעילותי בחוליה ואני בתוך שלולית המים. לא ניתן היה לצאת החוצה לעצור טרמפ או לבקש עזרה. הייתי לבדי בכביש החשוך. נזכרתי שבמכוניות השרד צריך להיות מותקן מכשיר קשר ובו גם ערוץ למשטרה. התקשרתי למוקד המשטרתי וציינתי שאני משומרי ראשו של מר דוד בן גוריון ועלי להגיע בדחיפות למשרדו בקריה, אבל שקעתי בשלולית. "אני חייב סיוע לחילוץ מידי". קראתי בקול במכשיר הקשר. תוך זמן קצר ביותר הופיעו שתי ניידות משטרה. אחד השוטרים הציע לי להתלוות לאחת הניידות להביא את המכתב הבהול ליעדו ושהניידת השנייה תשמור על המכונית בשלולית. סירבתי בנימוס. "אני מצטער אבל אסור להשאיר את רכב הליווי של ראש הממשלה בידיים אחרות". השוטרים הבינו את מצבי. אחד מהם, כנראה מפקד המשמרת, הזמין במכשיר הקשר שלו רכב גרר עם מכונאי למקום. תוך פחות ממחצית השעה הגיע רכב הגרר. הוא חיבר כבל לפגוש וגרר את מכונית השרד מתוך השלולית. המכונאי ביקש רשות להעיף מבט לתוך מכסה המנוע לראות מה הסיבה לתקלה. " המנוע כבה בגלל הצפת מים", פסק. הוא ייבש את החיבורים החשמליים ולאחר עשר דקות של עבודה הציע שאנסה להתניע, וראה זה פלא, הרכב הותנע. הודיתי לכולם ויצאתי לדרך לא לפני שהודעתי על התקלה שתוקנה, ברשת הקשר הפנימית. השוטרים בניידת המשטרה ליוו אותי מאחור עד הגעתי למשרד. ישראלי המתין לי שם בקוצר רוח. מסרתי לו את המכתב. השעה הייתה כבר 4 לפנות בוקר כשהגעתי בחזרה למלון. בלובי המתין לי מפקד החוליה יוסקה, בפנים חתומות. "הכול בסדר?" ביקש לדעת כשראה אותי רטוב כולי. "כן" השבתי מבלי להתייחס לחוויה הלילית שעברתי. "יש לי מכתב להחזיר לראש הממשלה". " תן לי אותו ואני אדאג להעביר לו את המכתב הזה", לקח את המכתב ומיהר לחדר ראש הממשלה שציפה לו.
כך הסתיימה טבילת האש הראשונה ביומי הראשון בחוליית ראש הממשלה דוד בן גוריון.
ומה כתב בן גוריון במכתב ההוא? גם היום אני סקרן לדעת!