אש בלב 

הוקמה ועדת חקירה בראשות יוסי שבו,  ז"ל, צנחן במיל' וראש עיריית נס-ציונה  לשעבר, ועוד 3 קצינים. זומנתי לשם למסור עדות על האשמות נגד צוות החקירה שניהלתי למציאת צוות הטנק הנעדר. סרבתי לשתף פעולה. הרגשתי פגוע קשה מהמצב. יצאנו צוות צהלי להציל חיים והנה אנחנו נחקרים על פגיעה במחבלים. בעיקר כעסתי על כך שיהודית  אשתי  שוב צדקה. "תשלם ביוקר, פיזית וגם נפשית. המערכת אטומה ולא מתגמלת הצלחות בחקירות , להיפך". החלטתי הפעם להימלט מ"ועדת החקירה" שהייתה תפורה להפוך אותנו החוקרים לשעירים לעזאזל, כפי שקרה לא פעם בעבר. טענתי שוועדת החקירה שהוקמה בעקבות מחברות פון שוורצה, אינה יכולה לשפוט אותי ובוודאי לא את הצוות שלי שביצעו את הוראותיי כמפקדם. עוד טענתי שלא יכול לשפוט אותי קצין בדרגת סגן אלוף כדרגתי. טענתי התקבלה וזומנתי להתייצב למשפט בפני ראש אכ"א- מפקד בדרגת אלוף, שהיה מוסמך בדרגתו לשפוט אותי. אולם סירבתי גם לכך. ידעתי שבמשפט צבאי מול דרגה בכירה, אין לנאשם יכולת לקבל עורך דין להגנה. מלשכת ראש אכ"א, ניסו להרגיע אותי והסבירו  שאני מקרה החורג מהנהלים והשפיטה תהיה קלה יחסית.
במכתב מפורט היטב ביקשתי לממש את זכותי להופיע בפני בית דין צבאי. ידעתי שדרישתי תרתיע אותם, שכן יכולתי להביא לדיון עדים, תצלומים ומסמכים המצביעים על חפותי, וכן להציג את מתקני החקירה שראשי אמ"ן שלחו לנו לחקור, ובהם מתקן חקירות מיוחד כדוגמת מתקן החקירות של אמ"ן. כקו הגנה ראשון טענתי יחד עם סגני, יוסקה לבקוב, שיש לנו עורכי דין המורשים להופיע ולסנגר עלינו בבית הדין הצבאי. והשמות הם: עו"ד פליציה לנגר ועו"ד לאה צמל שהיו ידועות בהגנתן על מחבלים בבתי הדין הצבאיים. הדבר עורר מהומה גדולה במערכת. נשלחו אלינו שליחים השכם וערב כדי  לשכנענו לסיים את הפרשה בשקט ושנענש בעונש קל בלבד.

עמדתי על דעתי והודעתי לצוות השופט כי כולנו טוענים את הטיעון "אין אשמה", ולא מוכנים להישפט על פעולות שביצענו על פי הוראות הפיקוד. 
התובעים לא ידעו שבשל היותי צרוב מוועדות חקירה בעבר, לאחר מבצעי מודיעין, החזקתי הפעם בראשותי את פקודת הקמת מתקן החקירות כדוגמת מתקן החקירות בארץ עם כל ההשלכות המתלוות לכך, וגם אספתי את כל המברקים מהמטה לקבלת כל סיוע שארצה ממחלקת ההנדסה של חיל המודיעין לצרכי החקירות. קטלגתי וצילמתי הכול  מתוך נסיון העבר שבמבצעים מעין אלה אתה נשאר לבד בשטח בסיומם וכולם מתרחקים ממך. הפנייה שלי להופיע בפני בית דין צבאי ובקשה להגנת עורכות הדין המפוקפקות שתגנה עלינו עשתה את שלה. אהוד ברק, ראש אמ"ן דאז קרא לנו ללשכתו. הוא ביקש מאיתנו לסיים את הפרשיה הזאת בתוך כותלי חיל המודיעין מבלי שתדלוף החוצה. זומנו לשיחה בדרישתו לסיים את הפרשה. "אם תודו תקבלו עונש של שקל קנס ונזיפה קלה" אמר ברק וציפה להסכמתנו. סירבתי. "אני דורש בית דין צבאי" עמדתי על שלי.  לאחר דיונים וניסיונות השפעה נוספים, זומנתי ללשכת ברק שוב הפעם להישפט בהבטחה שכל הצוות שלי יזוכה. מאחר שהכרתי היטב את המערכת הכינותי מראש תיק שכלל את כל המסמכים וההוראות עם התצלומים בהקמת המתקן באנסאר, כולל הוראות לטיפול חקירתי במקרה של חטיפה ותיעוד מצולם של החקירות, הוספתי לזה תכתובת שלי שנגעה לפרשה. הייתי אז חלש מאד  לאחר ששוחררתי מבית החולים, בשל הפגיעה בלב ובראות שהחמירה בשל המרדפים בלבנון, אבל הייתי נחוש להילחם על זכאותי וזכאות הצוות האמיץ שלי , שלא ויתר למחבלי הפתח בחקירות כדי לנסות להציל  חיילים ישראליים חטופים ולא נכנע לממונים בפיקוד שניסו לשייך לנו אשמה כוזבת שהלביש עלינו פון שוורצה הגרמני. היה לי ברור שאם לא אלחם על זכויותינו אהיה קורבן הפרשה, על אף שמילאתי את תפקידי הנדרש כמפקד יחידת החקירות של 504. 
הוזמנתי ללשכת ברק עם 5 הקצינים החוקרים שלי שהואשמו כמוני. נכנסתי ראשון לבדי אליו ללשכה: " אתה מוכן להישפט?, שאל אותי ברק חמור סבר. השבתי כי על פי הדרישה שלא אופיע בפני בית דין צבאי, לפחות יורשה לי לטעון את טענותיי בצורה מפורטת. ברק הסכים לזה. הוספתי כי אני מתקשה לדבר בשל בריאותי הרופפת ולכן ריכזתי את טענותיי בכתב. הוא הסכים גם לזה והפתעתו הייתה מוחלטת כשהגשתי לו חוברת עבה מאד שכללה את כל מה שתיעדתי במחנה אנסאר, על כל צרה שלא תבוא, והיא הגיעה. תגובת אהוד ברק, ראש אמ"ן הייתה נזעמת. השבתי שאין ביכולתי לטעון בע"פ בשל מצב בריאותי  ולכן העליתי הכול על הכתב. הוא שאל:" אתה מודה בהאשמות ?"  " אין אשמה" אמרתי והוספתי" אני מבקש להכניס לפרוטוקול את המסמכים המצביעים על חפותי, שלי ושל צוות החוקרים שלי". "צא מחדר" זרק ברק בקול זועם. בטרם יצאתי דרשתי  שלא להכניס את צוות החוקרים למשפט וההחלטה תהיה אותה החלטה לכולנו. כשנקראתי חזרה ללשכה אהוד חייך חיוך קטן  ואמר: " טוב אתה והצוות שלך זכאים. אין אשמה. כל עשר האשמות נגדכם בוטלו. גם אני חייכתי. לא הסתפקנו בהחלטה" אתם זכאים" אלא "אין אשמה". המלחמה הזאת לימדה אותי גם לימים אחריה שאין זה מספיק לחוש שאתה צודק, חובה עליך להילחם על הצדק שיצא לאור.