כיתת-התעלולים.jpg

כיתת התעלולים - אני כורע בצד שמאל מדרגה שנייה

"היא משכה לי באוזניים" 

שיטת החינוך המקובלת בבית הספר היסודי "אליאנס" בחיפה בשנות ה-50 הייתה שונה מאד מהשיטות המקובלות כיום. בית הספר היה תחת פיקוחה של שגרירות צרפת בישראל והקונסוליה הצרפתית בחיפה הייתה אחראית על מקצועות הלימוד...

 

"היא משכה לי באוזניים"

בוקר טוב מר פרידמן

שיטת החינוך המקובלת בבית הספר היסודי "אליאנס" בחיפה בשנות ה-50 הייתה שונה מאד מהשיטות המקובלות כיום. בית הספר היה תחת פיקוחה של שגרירות צרפת בישראל והקונסוליה הצרפתית בחיפה הייתה אחראית על מקצועות הלימוד.
כבר בכיתה א' למדנו שתי שפות-עברית וצרפתית. בעברית נלמדו מקצועות הקשורים ליהדות ומולדת. בשעורי צרפתית למדנו ספרות והיסטוריה. מקצוע החשבון נלמד בשתי השפות. בסיום שנת הלימודים נערך מבחן בפיקוח הקונסוליה  במטרה לבדוק את התקדמות התלמידים בשפה הצרפתית. בכיתה ב' נוספה השפה האנגלית ללימודים ובכיתה ג' השפה הערבית. לא רק עומס הלימודים היה גדול מבתי ספר אחרים, גם שיטות הלימוד פה היו קשוחות. המורים לימדו בעזרת אמצעי ענישה פיזית. השיטה המקובלת  לעונשים של המורה המחנך שלימד אותנו תנ"ך ומולדת, בכיתה ג', זכורה לי היטב. החובה הראשונה הייתה לקבלו בתחילת השיעור בהיכנסו לכיתה בברכת "בוקר טוב מר פרידמן" בעמידה זקופה. הוא סימן לכולנו לשבת כשהתיישב ליד הקתדרה (כך כונה אז שולחן המורה) ופתח בקריאת שמות התלמידים.
כל תלמיד ששמו נשמע היה צריך לקום ממקומו ולהכריז "כן אדוני". אחר כך נערך טקס פתיחת ילקוט העור שלו בצבע חום כהה . הוא הוציא את כריך ארוחת הבוקר ארוז בשקית נייר והניח על השולחן בצד האחד, ואז שלף מן הילקוט את סרגל העונשים. זה היה סרגל עשוי עץ עבה באורך 40 ס"מ'. אותו נהג להניח בצדו השני של השולחן. הנוהל היה מוכר היטב. אם הפריע אחד התלמידים את השקט בשיעור הוא נקרא מיד אל הקתדרה. העונש על ההפרעה היה ידוע מראש. "10 מלקות על כף היד ו -5 על גב היד. העדפנו לקבל 10 מלקות במקום הכואב פחות בהצלפות הסרגל. שיטת הסרגל המכה השתיקה את הכיתה הרעשנית שלנו ותרמה להקשבה בדממה לשיעור עד להפסקה הגואלת. שיטת המלקות בסרגל קוממה אותנו. לא הועילו התלונות בבית. ההורים לא שיתפו פעולה והאמינו שכך מלמדים בשיטת החינוך הצרפתית-שיטת המקל והגזר, אבל אנחנו לא ויתרנו, הכנו תכנית פעולה להפסקת המלקות. הוחלט שאני אעלים את סרגל העונשים הזה. כשמורנו נכנס למחרת לכיתה והניח את ילקוטו  על שולחנו , הודעתי לו  בקול רועד שקוראים לו לגשת מיד לחדר המנהל. התכנית עבדה היטב.  מיד עם צאתו מהכיתה פתחתי את הילקוט הנורא ושלפתי מתוכו את הסרגל  והוא הושלך מן החלון לחצר.

בהפסקה אספנו אותו והדלקנו בתוך מדורה קטנה שהדלקנו. ישבנו בדממה ממתינים בקוצר רוח לראות את הבעת פניו של מורנו שחזר לכיתה ברגע פתיחת הילקוט והגילוי שמקל הקסמים שלו איננו.

הוא מלמל לעצמו: לאן נעלם הסרגל?". לא העזנו לצחוק אבל מראה פנינו הסגיר אותנו. לאחר ההפסקה הוא שב לשיעור עם סרגל דק המיועד לשעורי הנדסה והניח אותו במקומו של הסרגל הנעלם. נדרשנו לעמוד כולנו ליד השולחנות בכל השיעור וגם בהפסקה עד שנגלה איך נעלם סרגל העונשין.
לא גילינו. שמרנו על זכות השתיקה. הדבר נודע למנהל בית הספר ומאז  בהוראתו פסקו המלקות בסרגל.
הרגשנו שחוללנו מהפך . קטענו את שרשרת המלקות שספגנו ועוד תלמידים רבים לפנינו בבית הספר. 

Degolas !

שעורי הצרפתית נוהלו בכיתה בידי המורה הגברת פינשטיין בעלת קול הסופראנו הגבוה, בעיקר כשזעמה בצרפתית. לה הייתה שיטת ענישה שונה . היא דרשה לחזור עוד ועוד על המילים החדשות בצרפתית בלבד. עברית הייתה אסורה בשיעור. בזמן הגיית המילים הזרות בצרפתית היינו צוחקים ומעוותים את  קולנו בכוונה להכעיסה והיא השיבה מלחמה למען הצרפתית שלימדה. כשתפסה תלמיד סורר הייתה עטה לעברו ומושכת אותו באוזניו ממקום מושבו עד לפינה שליד הלוח. שם נדרש לעמוד כשפניו אל הקיר ולהגות את המילים שנלמדו במבטא נכון. עמדתי פעמים רבות כשפני לקיר. נענשתי חזור ושוב בגלל תעלולי. הייתי שב  הביתה  מבית הספר כשאוזני אדומות וכואבות.
לא סיפרתי את האמת להורי כי חששתי לקבל עונש נוסף על התנהגותי השובבה. החלטתי להילחם בדרכי שלי ולהציל את אוזני. נטלתי את צנצנת הווזלין מארון התרופות והכנסתי לילקוט. לקראת השיעור בצרפתית מרחתי שכבת ווזלין עבה על אוזני.
השמעתי את הגרסה שלי למילים שנלמדו בשיעור בכוונה רבה וגרפתי צחוקים רמים  עד שהמורה צרחה :"שוב פעם אתה ?" ודלגה משולחנה לשולחן האחרון בכיתה שלצדו ישבתי. היא לא הסתפקה באוזן אחת ומשכה בשתיהן ולפתע נתנה שאגה בצרפתית : Degolas – מגעיל בעברית.
"לא מספיק שאתה לא מדבר נכון בצרפתית אתה גם לא מתרחץ?".
נשלחתי הביתה להתרחץ מרוצה שאוזני נצלו מהענשה של המורה לצרפתית מאז  ולתמיד.

"טוז טוז"

המורה לזמרה היה טיפוס מיוחד במינו. הוא לימד אותנו שירים בעברית. בעזרת הקולן בידו להשמעת הצליל הפותח. שרנו שירי  מולדת. מי שלא נשמע להוראות חטף את הקולן בגב וחזר לשיר כנדרש.
המורה לזמרה אהב בעיקר שירים קצביים. במיוחד את השיר: עוז עוז ואייל, כל אחד בחור חייל". השיר הזה היה גם מבחן לאיתור קולות מתאימים למקהלת בית הכנסת הגדול היוקרתית שעליה ניצח. כל תלמיד היה צריך לשיר סולו את הפזמון החוזר ואני סבלתי גם בשעורי הזמרה בשל תעלולי. בכל פעם שאחד התלמידים נדרש לשיר בלווי הכיתה :" עוז עוז" השמעתי בלחש את המילים "טוז טוז" שצרמו מאד למורנו והכיתה הייתה פורצת בצחוק עד שנתפסתי. נשלחתי הביתה עם מילות השיר שהמורה הכתיב להתאמן בשירתו ליד הלוח לפני כל הכיתה.
לא סיפרתי להורים על מצוקתי והתאמנתי בחדר האמבטיה כשהברז מחריש את החזרות. למחרת נדרשתי לעמוד ליד הלוח לשיר כשמורי לידי והקולן בידו. להפתעת כולם שרתי את הפזמון כנדרש, אבל כל הכיתה אימצה את התעלול שבגללו נענשתי.
הטוז במקום עוז נשמע בקול רם. לא התקבלתי למקהלה אבל המורה הבין את הרמז והחל ללמד שירים חדשים ואת מילות השיר ההוא אני זוכר היטב גם היום.