ימי קורונה-מומו מספר
בתמונה יוסי הראל חברי הטוב ובנו יובל הראל ז"ל
"יובלים.שלושה חיילים משכונת תלפיות."
השירות ביחידה המבצעית סיפק לי התמחויות שונות ומשונות, אבל לא חלמתי שארכוש מקצוע חדש במסגרת תפקידי - איסוף אשפה מחצרות הבתים.
תחילת שנות ה-60, עסקנו בהתחקות אחר מרגלים ממזרח אירופה. אחד מהם התגורר בשכונת נווה שאנן בחיפה. הוא עבד במפעלים הפטרוכימיים במפרץ והתעורר חשד שהוא מרגל שם. כל בוקר הוא השכים קום ויצא מהבית עם הזריחה, אבל במקום עבודתו התייצב בשעה שמונה בבוקר, כשלוש שעות מאוחר יותר. המעקב אחריו היה כמעט בלתי אפשרי. האיש היה חשדן וזהיר.
הבנו שבשעות הבוקר הנעלמות הוא מקיים קשר עם מפעיליו. הוחלט לנסות ולתצפת בשעות אלה במרחק סביר מביתו. הדרך היחידה לעיקוב אחריו בלי לעורר את חשדו הייתה בעזרת משאית הזבל.
מומחה בזבל
לשם כך נבחרתי להתמחות באיסוף אשפה מחצרות הבתים באזור הבניין שבו התגורר עם אשתו. החברים למשאית האשפה וביחוד הבוס שבחבורה התפלאו לראות מישהו חדש בעבודה. סיפור הכיסוי שלי היה שאני מחפש פרנסה בשעות הבוקר המוקדמות למממן את הלימודים, בהמשך היום.
גם פה שררה היררכיה. אני שנחשבתי לטירון קיבלתי את העבודה הכי לא מבוקשת. לאסוף את הפחים מחצרות הבתים ולרוץ אחר משאית האשפה.
לי זה התאים מאד, למרות תלונות של כמה שכנות שאני לא אוסף את הזבל כמו שצריך ומרעיש בגרירת הפחים. תלונות השכנות סייעו לי דווקא להפוך לדמות מוכרת בחצר הבניין שלו. גררתי את פחי הזבל וארבתי למרגל הזהיר שלי מבלי לעורר חשד וחיכיתי לטעות שיבצע.
מצאתי אוצר
זה קרה אחרי שבוע וחצי בערך. איתרע מזלי והמרגל שלי יצא כהרגלו השכם בבוקר לכיוון החצר האחורית של הבניין, בדרכו לעבודה, אלא שהפעם במקום להעלם בחצר האחורית, הוא התקדם לעברי. הוא אחז בידיו שקית אשפה והשליך אותה לפח שגררתי. הוא הביט בי לרגע והמשיך לדרכו. המריבות עם השכנות וגרירת הפחים בכול בוקר עשו את שלהם. לא עוררתי את חשדו כלל. הרגשתי שנפל לידי אוצר. דיווחתי במהירות במכשיר הקשר הסמוי שאני מביא אתי למשרד פח אשפה עם השקית שהשליך המרגל שלנו. כשראיתי שמשאית האשפה שלי מתקדמת לבניין אחר ברחוב מיהרתי למכונית שהמתינה לי ברחוב הסמוך עם פח הזבל החשוב. כמובן שהחברים שלי עקמו את האף שנכנסתי פנימה. ריח הזבל נישא באוויר. רצתי למקלחת והם למשרד עם הפח. בשקית הזבל נמצאו חלקי עיתון עם תשבצים ומספרים מוצפנים. תפקידי כזבלן הסתיים. הצוות שלי במשאית הזבל לא שאל לפשר עזיבתי. הם הבינו שאני לא מתאים לתפקיד ופרשתי.
אבל לא פרשתי מהעיקוב אחר המרגל החמקמק שלנו. התברר כי פעמיים בשבוע בשעות קבועות הוא מקבל הודעות מוצפנות ברדיו. הוא נתפס על חם עם דף הוראות מוצפן בשעת לילה מאוחרת בחדרו. קראנו לו הזבלן בזכות פח האשפה שהסגיר אותו ברגע אחד של חוסר זהירות.
"יובלים".שלושה חיילים משכונת תלפיות.
12:00 בצהריים
מלחמת שלום הגליל. היום החמישי למלחמה. התמקמנו בין מטעי הבננות של קיבוץ גשר הזיו. מוניתי לפקד על חקירות המודיעין בעורף ובשטח הלחימה ואיתי עוד מילואימניקים, עשרות מקציני היחידה. סרן יוסי הראל ביניהם. יוסי היה גם חבר קרוב, הוא ומשפחתו.
המלחמה הייתה בעיצומה. למרות הפעילות הרבה הבחנתי שיוסי חסר מנוחה וקשה לו להתרכז במשימות. "מה מציק לך יוסי?" שאלתי. "לא הספקתי להיפרד מיובל, בני הבכור, טרם צאתו למלחמה. יובל בגדוד 931 של הנח"ל. אמרו לי שהגדוד עומד להיכנס ללבנון ואני לא נפרדתי ממנו". אמר בשקט. הבטחתי לו שאנסה לברר אם הגדוד כבר בשטח או טרם נכנס לבנון, ונעשה הכול כדי למצוא את יובל.
14:00 בצהריים
שיירת טנקים והנגמשים מתקדמת בכביש דרך גשר הזיו לכניסה ללבנון. זה גדוד 931 של הנח"ל, מודיעים לי. הזעקתי מיד את יוסי ורצנו למצוא את יובל. הטנקים והנגמשים נצבו בשורה והחיילים הלוחמים צעקו מטנק לנגמש:" יובל הראל, מחפשים אותך". יובל היה באחד הנגמשים הראשונים בשיירה, החיילים איתרו אותו והעבירו לו הודעה, דרישת שלום מאביו יוסי. הם לא הספיקו לדבר, אבל הצליחו להעביר דרישת שלום חזרה מיובל שהיה בתחילת השיירה ליוסי שהיה בסופה.
יוסי נראה מאושר :"עכשיו אני מוכן לכול משימה שתטיל עלי. נפרדתי לשלום מיובל. קבלת שבת לכול החברה עלי. אני נוסע לנהריה להביא יין וחלות. תגיד לכולם שילבשו מדים נקיים ויצחצחו נעליים, לקבל את השבת". אמר ולא ידע שהמוות כבר אורב.
16:00 אחר הצהריים
יוסי מגיע עם רכב עמוס כל טוב מהמלונות בנהרייה. כולנו בהכנות לקבלת השבת. אני נקרא לצריף הקשר להודעה דחופה. על הקו קצינת הנפגעים של חיל המודיעין. "יש לי בשורה קשה. הבן של סרן יוסי הראל נהרג". "יובל נהרג"? " יובל נהרג"?! " אני מתקשה להאמין. "עליך להודיע לו ולדאוג להסעתו לירושלים לביתו". נאמר לי.
הייתי בהלם. לא הצלחתי להוציא מילה מפי. ביקשתי מכמה קצינים שיצטרפו אלי. איך אבשר לו. כולו עדין אפוף אושר מהפגישה עם בנו לפני שעות מעטות. יוסי היה אהוד מאד ביחידה הקטנה והמיוחדת שלנו. הוא העריץ את בנו יובל, שהיה נער לתפארת וכולנו אהבנו מאד. נשארתי לבד. המשימה הייתה איומה. סימנתי ליוסי שאני מתקרב אליו ושיפסיק להכין את ההכנות לשבת. הוא הסתכל עלי וראה שהדמעות מציפות אותי ואיני מסוגל לדבר. חיבקתי אותו בכול הכוח והוא רק הביט והבין. הזעקה שלו נשמעה בכול המרחב. "לאאא! הזעקה שלא אשכח לעולם, פילחה את השמים והשתיקה את כל ההמולה סביב השבת ,במתקן החקירה בשדה.
יום שישי בערב
באותו יום שישי ארור, קברו בהר הרצל, את יובל הראל השריונר, בנם של מרים ויחזקאל משכונת תלפיות. אבל כבד נפל על השכונה הירושלמית השקטה. האבל הנורא לא פסח גם על חיה ויוסי הראל. כשהגיע קצין העיר לבשר לחיה את הבשורה היא אמרה: " זו טעות. זה לא הבן שלי, זהו יובל הראל שאמו מרים הייתה המורה של בני. חיה טעתה. מלאך המוות לא פסח על שני היובלים.
בין החברים והשכנים הרבים שהתקבצו בביתם של חיה ויוסי, היו גם מגי ושלומי באשר. בנם ספי חבר של יובל עוד מגן הילדים שירת אתו יחד בנח"ל. " לא יתכן שיובל נהרג, הרי ספי היה לצדו. ולא הודיעו לנו דבר, סימן ששניהם בחיים". אמרה מגי לחברתה חיה, אמו של יובל שהתעלפה. היא וכל הנוכחים בבית האבלים ידעו את האמת המרה שגם ספי נהרג, אבל הבשורה מקצין העיר טרם הגיעה למגי ושלומי הוריו.
יום ראשון בהר-הרצל
בלוויה של יובל, בנם של חיה ויוסי התקבצו מאות על ההר. גם מגי ושלומי, ההורים של ספי. קצין העיר הגיע ללוויה ושם בישר להם את הבשורה הנוראה על מות ספי, לצד חברו הטוב יובל, שכעת מובל אלי קבר. הזעקה של מגי האימא בהר על מות בנה הרטיטה. הצער היה קשה מנשוא. אבל מגי אמרה:" אנחנו נשארים כאן ללוות את יובל לדרכו האחרונה. מחר בואו להשתתף בהלוויית ספי שלי" ביקשה, וההר כולו בכה אתה.
יוסי הראל חזר בתום ה"שבעה" ליחידה, להמשיך במשימה. הוא ממשיך לשרת את המדינה עד היום בשם בנו יובל ויובל השני וספי, השלישיה משכונת תלפיות בירושלים. צעירים וגיבורים לנצח.
"על דעת המקום", שיר שנכתב על היובלים