אש בלב 

הישיבה הראשונה לדיון בבי המשפט נקבעה לשעה עשר בבוקר. זה התאים לי מאוד. כך יכולתי, כמידי בוקר, להסיע את הילדים לגן. נכנסתי מחופש למכונית, אשתי לידי והילדים מאחור. קשה היה שלא להבחין במבטי התמיהה וההשתוממות של השכן שלנו שראה מולו גבר זר ומכוער, בעל מראה משונה נוהג במכונית שלי. לא יכולתי שלא לחייך כשחשבתי לעצמי "אורי גרוס, אכן אתה אמן התחפושות". מיהרתי לבית המשפט הצבאי בלוד, השעה הייתה תשע ושלושים. בכניסה לאולם המתינו אנשי תקשורת וצלמים מכל הסוכנויות.
החלטתי שלא כדאי לחשוף את עצמי שלא לצורך. החלטתי להיכנס ללשכת מפקד משמר הגבול, שהייתה באותו הבניין. פיני (פנחס) שחר, מפקד משמר הגבול, היה ידידי הטוב. יחד עברנו כמה  וכמה מבצעים משותפים. הייתי בטוח שהוא יזהה אותי מיד. ביקשתי מהרל"שית להיפגש עם המפקד. "מי אתה" שאלה. "המפקד יודע מי אני". השבתי והיא התעקשה לקבל פרטים. פיני ששמע את ההתרחשות בכניסה, פתח את הדלת. "המפקד, האיש הזה רוצה לפגוש אותך" אמרה הרל"שית במבוכה. פיני הביט בי במבט מאיים ופקד על שני החיילים ששמרו בכניסה להעיף אותי החוצה. בטרם מצב יחמיר, קראתי לעבר פיני:" זה אני מומו"!. פיני הביט בי נדהם. סימן לכולם לצאת ונשארנו שנינו בחדר, כשהוא מביט בי, עדין מסרב להאמין. הוא לא הציע לי לשבת, ועמד מולי מוכן לכל התרחשות. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק רם. זה לא שכנע אותו. "מה שם אשתך? איפה הייתה החתונה שלכם?, איך קראו למבצע האחרון שהיינו בו?. לאחר שהשבתי לכל השאלות, פיני פרץ אף הוא בצחוק גדול.
״למה אתה נראה ככה? מי עשה אותך מכוער כזה?". הסברתי לו שתוך זמן קצר אני אמור להעיד בבית המשפט הצבאי, בדלתיים סגורות, נגד  חוליות המחבלים מכנופיות באדר-מיינהוף ואש"ף, ואסור שיזהו אותי. פיני:" עכשיו אני מבין. קיבלנו הנחייה לאבטח את בית המשפט באבטחה מיוחדת, כי מתנהל שם משפט צבאי חשוב בדלתיים סגורות. יצאנו מהלשכה לכיוון בית המשפט כשהרל"שית והמאבטחים נדהמים לראות את המפקד ואותי מחובקים ומחויכים.