אות-המערכה.jpg

לא קיבלתי את אות "המערכה ברצועת הביטחון"

יוני 1982, החל מבצע שלום הגליל- מלחמת לבנון הראשונה. אני מילואימניק עם מינוי חירום כמפקד הגדוד העורפי, המופקד על חקירות בזמן מלחמה. אני מחלים בבית מאשפוז אחרון, בגלל פציעה ישנה במלחמת יום-כיפור. אשתי יהודית הייתה בדרכה השכם בבוקר, לישיבת מורים בשדרות, ולפני שיצאה השביעה אותי שהפעם אשאר בבית ולא אצא למלחמה... 

 

"לא קיבלתי את אות המערכה ברצועת הביטחון"

פעולה בלבנון

יוני 1982, החל מבצע שלום הגליל- מלחמת לבנון הראשונה. אני מילואימניק עם מינוי חירום כמפקד הגדוד העורפי, המופקד על חקירות בזמן מלחמה.
אני מחלים בבית מאשפוז אחרון, בגלל פציעה ישנה במלחמת יום-כיפור. אשתי יהודית הייתה בדרכה השכם בבוקר, לישיבת מורים בשדרות, ולפני שיצאה השביעה אותי שהפעם אשאר בבית ולא אצא למלחמה, "אחרת חלילה תחזור באלונקה", סחטה הבטחה ועזבה בחשש כבד. 
התקשרתי מיד ליחידה שיכינו לי את ציוד החירום ומיהרתי לפגוש את הצוות שלי בגשר הזיו. יחידת החקירות עליה פיקדתי הצטרפה לכוחות הלוחמים שהתמקמו בכפר אנצאר, בדרום לבנון. קיבלתי הנחיה מאמ"ן להתרכז בחקירה בוערת, למצוא שלושה טנקיסטים שלנו שהטנק שלהם פרס שרשרת ונתקע בפרדס ליד צור ושם הם נשבו.
התלווה אלינו כוח צנחנים סדיר מיוחד בפיקוד מג"ד צנחנים ושני מסוקים שסייעו לנו במשימה. בכל יום ערכנו כמה מרדפים בפרדסים  בין צור לצידון,  על פי ידיעות שקיבלנו על נתיב חטיפתם. באותו יום גורלי עלינו על "ידיעת זהב" שהובילה אותנו לאחד הטנקיסטים החטופים שנמסר לידי הכוח של היחידה של אחמד ג'יבריל. איתרנו  אותו מהמסוק כשהוא מובל בידי עשרה מחבלים והוא ניצל.

לקחתי ללב

המאמץ הפיזי והבריאות הלקויה עשו את שלהם, בהמשך המרדף למציאת שני השבויים האחרים בין פרדסי צור וצידון, התמוטטתי. המרדפים בחברת הלוחמים הצעירים שששו אלי קרב, לא התאימו כל כך לגילי ומצבי הבריאותי הרופף. בשארית כוחותיי הצלחתי לבקש ממפקד הכוח שינחית את המסוק בקרחת הפרדס כדי שיפנה אותי לבית חולים שדה שהוקם באנצאר. מפקד כוח הצנחנים התקשה להאמין שאני אכן במצב לא טוב וחשב שאני מתבדח. הספקתי ללחוש לו שלצערי אם לא אתפנה כעת יצטרך לפנות אותי בשק.

למזלי הרב רופא בצוות שהיה שם, איש מילואים שגויס למלחמה, רופא במחלקת לב בבית החולים הדסה בירושלים, זיהה את מצבי הקשה, טיפל בי טיפול חירום והציל את חיי. משם הוטסתי לאשפוז בבית החולים תל השומר. בבית החולים הטרידה אותי המחשבה העגומה שלא הספקתי להגיע לשני החיילים החטופים שלנו, ביניהם קצין בכיר. בחיפושים שנמשכו הם נמצאו ללא רוח חיים. בזאת תם חלקי במלחמת של"ג. 

אות המערכה 

ביוני 2021 הוחלט בצה"ל להעניק את אות המערכה ברצועת הביטחון לחיילים שנלחמו שם החל ממלחמת לבנון הראשונה ועד לשנת 2000 – יציאת צה"ל מלבנון.
פנו אלי מיחידתי 504 שאבוא לטקס מיוחד של מקבלי האות. "נשלח לך הביתה את האות והתעודה על השתתפותך במלחמה", נאמר לי משהסברתי שלא אגיע לטקס בשל בעיות בריאות. 
אך משחלפו יותר מכמה חודשים ופניות שלי לברר מדוע האות לא הגיע והתשובות המתחמקות של הפקידות, החלטתי לשכוח מהעניין. 
אשתי התעקשה:" אתה תקבל את האות ועוד איך" אמרה והחליטה לא לותר. עברו חודשים נוספים וההבטחות לשלוח את האות פרחו באוויר. שני הבנים שלי ירון ועידו ששרתו שירות קרבי באותה התקופה ברצועת הביטחון קיבלו את האות... ואני ככל הנראה נשכחתי..

טכס ההענקה

אולם אשתי עמדה על שלה. היא פנתה עד שלישות היחידה ושם קצינה חביבה שתהתה לפשר הסחבת הודיעה שתשלח בעצמה את האות בדואר. אולם האות לא הגיע. השלישה נדהמה לשמוע כעבור שבועות אחדים, שלמרות הטיפול המסור אין אות. היא הציעה פתרון סוריאליסטי מעט. "אשלח את האות עם קצינה המתגוררת בישוב לא הרחק מכם. היא תעביר לכם את האות במו ידיה". 
אפריל 22, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. הקצינה מהישוב הסמוך מצלצלת: תיגש בבקשה לגלידריה "גולדה" במקום מגוריך, אחת המוכרות מחכה לך שם". כך עשיתי. "אתה מומו"? שאלה המוכרת הצעירה שעמדה מאחורי דלפק הגלידות . השבתי בחיוב. "קבל בבקשה את המעטפה מצה"ל" אמרה לי מוכרת הגלידה. " התלווה אלי נכדי, לוחם בחיל הים, הוא פתח את המעטפה והגיש לי את האות והתעודה על השתתפותי במערכה בלבנון ורצועת הביטחון. "כל הכבוד סבא" אמר נכדי בהתרגשות רבה. ביחד קינחנו בגלידה מידי מוכרת הגלידה, מעניקת האות, גלידה שהיה לה טעם מתוק במיוחד.